הרובע היהודי של קורדובה: אתר מורשת עולמית
לצעוד באותם הרחובות בהם הלך הרמב»ם זה לחיות את ההיסטוריה והמסורת בעיר הימי בינמית של קורדובה, היכן שנוצרה האמונה היהודית המודרנית
תחת השושלת האומית, היא הח’ליפות הראשונה, מתחיל תור הזהב של היהדות הספרדית. תרבות יהודית ענפה שראשיתה במאה ה10 והתבססותה במאה ה11, אזי היא מגיעה לנקודת השיא של הרווחה היהודית והישגיה התרבותיים של העדה. במאות אלו, יהודים אף היו לכדי שרים וממונים על המוסלמים תושבי המקום, כדוגמת חסדאי אבן שפרוט (Hasday ibn Shaprut) ושאר פילוסופים ואנשי דעת כמשה בן מימון, הוא הרמב»ם (Maimónides). היתה זו עת בה המחשבה היהודית הגיעה לשיאה והמרכז הדתי והיהודי של היהדות התבסס בקורדובה, עם נטיעתם של מרכזי חקר ולמידה רבניים בקורדובה (Córdoba) ובלוסינה (Lucena).
הרובע היהודי בקורדובה
ביקור ברובע היהודי בקורדובה הוא תחילתו של מסע מופלא אפוף קסם, אשר חושף הוא צדעיים וטפחיים מחייהם של יהודי המקום באותה עת. מסע זה שומר על זכרון והיכר של הרובע היהודי ושלש התרבויות שהתקיימו זו לצד זו בימי הביניים. הרחוב היהודי, בו עמד בגאון בית הכנסת, ביתה של ספרד, השוק וככר טבריה, הוא מרכז הביקור ומרכיב מחדש את הוויתה של ספרד בלב המתבונן והצועד בו, הוויה אשר אפשרה את פריחתן של אנשי שם ומעש כדוגמת הרמב»ם, חסדאי אבן שפרוט, יהודה הלוי ואברהם אבן עזרא.
הנוכחות של יהודי קורדובה בעיר ארוכה כמעט כימיה של העיר עצמה. על פי דברי הימים, ההתיישבות היהודית הראשונה באנדלוסיה היתה בימי שלמה המלך. אולם, סביר יותר להניח כי המשפחות היהודיות הראשונות שהתיישבו בקורדובה, עשו זאת בימי הרומאים. בניגוד לסובלנותם של אלו, הוויזיגותים הנחילו רצף של צעדים מגבילים, אשר התגברו עם המרתו של מנהיגם רקרדו לנצרות בשנת 589. צעד, אשר הוביל את היהודים לתמיכה גלויה בכיבוש המוסלמי, כיבוש אשר הביא לתור הזהב של היהדות בספרד. בתקופה זו מוסדות הלימוד הרבניים זכו לשם ולכבוד לא רק בקרב עמם אלא, אף בקרב הממשל הח’ליפי.
לאחר כבישתה של ספרד הוויזיגותית על ידי טאריק בן זיאד (lugarteniente de Tariq), תושביה החדשים של העיר, אלו הם המוסלמים, כרתו מעין ברית עם תושביה הוותיקים, ברית שמרכזה זכרון מכבד של תושבי העיר אשר קיפחו את חייהם. תחת זכרון זה, נחלק כבוד עם אותם אשר חלפו מעמם בזמן כיבוש העיר. הוכחה לנסיון גישור וסובלנות זה היא רכישה של חלק מהבזיליקה של סן וינסנט (la basílica de San Vicente). בשנת 716 הוקם מעין רובע מוסלמי במרכז האדמיניסטרטיבי של האנדלוסיה (Al-Ándalus), אשר נשלט על ידי אמיר דמשקאי והותקן בו מרכז הכח קרוב לארמון וויזיגותי, היכן שהיום עומד ארמון המלכים הקתולים (Alcázar de los Reyes Cristianos).
הגעתו של האומיי עבד אל רחמן הראשון (Abd al-Rahman I) המהגר, גרמה לקירוב בין קצוות אוכלוסיה שעד אותה עת היו קוטביות, כשהמשותף לכולם הוא היותם מנושלים וממורמרים, מקווים להצטרף כתומכיו הפוליטיים של אמיר העתיד וכך, לשפר מעמדם. אז, מכתירה עצמה קורדובה כבירתה של הממלכה העצמאית האנדלוסית ואותו עבד אל רחמן מבצע את ההרחבה הגדולה הראשונה של המסגד של קורדובה ובונה מחדש את קירות הארמון (Alcázar). היה זה הישאם הראשון (Hisham I) אשר סיים את העבודות שהחל אביו במסגד הגדול ובצריחו. עם עלייתו לשלטון של עבד אל רחמן השני (Abd al-Rahman II), מתקיימת תנופת בניה במסגדי העיר אשר סוחפת את קורדובה כולה לשגשוג ולהתרחבות.
ימי הזוהר של מוסלמי קורדובה זכו לאור יקרות בתקופתו של עבד אל רחמן השלישי (Abd al-Rahman III), כממשיך מלאכתם של אביו וסבו אשר בשנת 929 עם הכתרתו כח’ליף הכריז על קורדובה כבירתה העצמאית של הממלכה הדמשקאית, כשהיא צוברת מעמד מנהלי, פוליטי ודתי, בממלכה האסלאמית המערבית. בין הישגיו הגדולים נמנים הרחבת המסגד הגדול ובניית המסגד של ה Medina Azahara. בימיו של בנו, הוא אל-חאכם השני (Al-Hakam II), שהוכתר כח’ליף בשנת 951, הגיעה קורדובה לשיא תפארתה.
בימי הח’ליפות של הנסיך בעל הכח הרב ביותר באיבריה, הוא עבד-אל-רחמן השלישי (Abderramán III) ובימיו של אל-חאכם השני (Al-Hakam II) הגיעה ספריית העיר להכיל לא פחות מאשר 400 אלף כרכים כאשר הרוח התרבותית שיובאה באמצעות כרכים אלו מהמזרח, קירבה יהודים, נוצרים ומוסלמים סביב כמיהה לחוג תרבותי אשר יציב את קורדובה כיורשת הכס המדעי-תרבותי אשר היה מיוחס לבגדד עד אותה עת.
פריחתה של בגדד כמרכז תרבותי היתה תוצאה של הצלת כרכים יוונים מדעיים, פיוטיים וספרותיים אשר נשמרו בספריה של אלכסנדריה וכמעט הגיעו כך לכדי כליה בתהום הנשייה. כך, בבגדד של המחצית השניה של המאה השמינית, מדענים ובלשנים מוסלמיים, חוקרים ומתרגמים ערבים, הצליחו לאחד את התרבויות העתיקות של האומות היוונית, הפרסית וההודית עם הערים החדשות שניבנו באימפריה הערבית הגדולה. כל מורשת תרבותית זו הועברה לספרד המוסלמית וממנה, לממלכות הנוצריות של ימי הביניים.
אתה מכיר את המקומות הטובים ביותר לאכול בקאל של קורדובה?
בימיו של אל-חאכם השני, אשר שם לו למטרה לקדם את מוסדות הלימוד בקורדובה ולהציף בהם ידע, השיגו היהודים את רמות הידע וההשכלה הגבוהות מכל יושבי כסאות הלימוד. בבתי הספר של קורדובה אשר הוקמו על ידי הח’ליפים, למדו אלו לצד אלו יהודים ומוסלמים פילוסופיה, דקדוק, בוטניקה, מתמטיקה ומוזיקה. יהודים זכו לזכויות דומות לאלו של המוסלמים, לחמו לצידם בצבא המדינה ואף איישו תפקידים ממשלתיים שונים. באותו הזמן, חסדאי אבן שפרוט (Hasday ibn Shaprut) קיבל את תואר נשיא היהודים, בשל מיומנותו הדיפלומטית כמו גם, ידעו הרב בתחומי הלשון והמדע.
כשר האוצר של הח’ליפות וכדיפלומט מיומן, אבן שפרוט הפך לפטרון ולמגן של הפעילות האינטלקטואלית במקום. אליו הצטרפו דונש בן לברט (Dunash ben Labrat) אשר הגיע ממוסדות הלימוד התלמודיים של צפון אפריקה ויריבו מנחם בן שרוק (Menahem ibn Sharuk). השר היהודי הגדול אשר הגיע לעיר הציף גאווה בכל גבירותיה, ואף מלכת נווארה (Navarra), כשהיא נישאת על תהלוכה מרשימה, ביקשה מהח’ליף עזרה והגנה. חסדאי, אשר היה מוקף בצוות של חוקרים, משוררים ומדקדקים, ייסד בקורדובה בתי ספר עצמאיים ללימוד תלמוד אשר העניקו לו מעמד כמוביל ההנהגה הרוחנית של היהדות על תפוצותיה והעניקו לקורדובה את מעמדה כבית לתרבות יהודית.
לאחר מותו של חיסדאי אבן שפרוט בשנת 970 יהודי קורדובה מצאו עצמם במחלוקת סביב כהונתו של הרב משה בן חנוק (Moshé ben Hanok), אשר בנו עמד למשפט באותה עת למול יוסף בן אביטור. היהודים היו חלוקים בדעותיהם לגבי התמודדות הקהילה עם המעשה. יצרן המשי הגדול יעקב אבן גאו (Jacob ibn Gau) נטה להגנתו של יוסף בן אביטור (Yosef ibn Abitur) אשר היה מוכן למשפט ולקרב הרבה יותר מאשר בן חנוק. הוא, היה חכם לא רק בהשכלה יהודית אלא גם בקיא בתרבות הערבית ומשורר.
כשנגררה המחלוקת, העניין הופנה לשיפוטו של הח’ליף אשר הכריע לטובת בן חנוק שכן נתמך הוא על ידי רובם של היהודים. עם זאת, כאשר אבן גאו התמנה לנשיא ולשופט העליון של יהודי אנדלוסיה ונבחר לעמוד כנשיא בראשם הוא קרא לתפיסתו של אבן אביטור. בחלוף הימים, יעקב אבן גאו ויתר על כיסאו ובן חנוק ישב על כסא זה בשנית, מישרה בה החזיק עד למותו בשנת 1014.
בידיו של בנו ויורשו של אל-חאכם השני, חיסאם השני (Hisam II) העיר קורדובה תיכנס לנסיגה בידיו של Almanzor, הווזיר והכ’ליף שהתמנה לממשלת העיר. כשנה לפני מותו של רבי חנוק בשנת 1013, פרצה מלחמת אזרחים בקורדובה, מלחמה אשר החלה עם מותו של חישאם השני.
המלך הברברי סולימאן יחדיו עם הרוזן, החל תוקף את העיר בעוד יהודי העיר שולחים את העשירים שבהם לברצלונה לגייס עזרה מידיו של הרוזן רמון בורל השלישי (Ramon Borrell III). כאשר סולימאן נכנס לקורדובה החל הוא שורף ובוזז בתים ועסקים. המשפחות היהודיות העשירות של קורדובה נידונו לחיי עוני ורבים בחרו לגלות מהעיר. בנו של חסדאי אבן שפרוט, הוא יוסף אבן שפרוט, והמדקדק יונה אבן יאנה (Jonah ibn Jana) התיישבו בסרגוסה. שמואל בן נגדלה (Samuel ibn Nagdelah) התיישב במלאגה.
אתה יודע איפה תוכל לישון ולחיות את ההיסטוריה של הקאל של קורדובה?
יהודים מעטים נותרו בקורדובה ואלו נרדפו על ידי האל-מוואחידון, אשר מנהיגם אילצם לבחור בין האיסלאם ובין מיתה. בעומדם למול צומת החלטה קשה זו, בחרו יהודים רבים להעמיד פנים כאילו והמירו את דתם ונוספים, בחרו להימלט מהעיר. בית הכנסת אשר נבנה על ידי יצחק אבן שפרוט, אביו של חסדאי, נידון לביזה ושומש כמקום מרעה לצאן.
אי סובלנות דתית החלה ופושה בעיר כשהיא מתקבלת בנסיונות הדיפה על ידי חופש מחשבה ויצירה מליבם וממוחם של אלו שהגנו על תרבותם בקנאות. בשנת 105 נכבשה טולדו על ידי אלפונסו השישי. יהיה זה רגע קריטי בתולדותיה של קורדובה כאשר האיזור מתמודד עם הסכנה והפחד שבהתפשטות הנצחון הנוצרי לאל אנדלוס. אז, נעשה האיזור לנקודה אסטרטגית חשובה ונופל לידיהם של אל-מוראביטון בשנת 1091. השנים הראשונות לשלטונם של אלו המשיכו תקופה של חוסר יציבות בהיות האיזור נקודה צבאית אסטרטגית. עם זאת, בשנת 1162 תחת שלטונו של החליף עבד אל מועמין (Abd al-Mu’min), חוזרת קורדובה ומוכתרת כבירת האיזור.
בהינתן מיקומה הגאוגרפי, העיר היא נקודת הגנה אידיאלית עבור דרום אנדלוסיה ובו בזמן הנה נקודת קלט של סחורות ואנשים ופנינה בעלת אופי ותרבות. בשל סיבה זו, נבנו מספר מבצרים ליד הארמון האנדלוסי. אחד מהם היה בקירבת ה Torre de la Calahorra, אחר היה ידוע כרובע יהודי בטירה העתיקה. הרמב»ם, אשר חי בעיר באותה עת והיה הפילוסוף המשפיע ביותר בימיו, עזב את העיר נבוך כאשר הוא משאיר חותמו על המחשבה והחיים היהודיים באופן ש»ממשה ועד משה, לא היה כמשה».
בחודש יוני של שנת 1236, חייליו של פרדיננד, המלך הנוצרי, כבשו את העיר בתקווה למצוא מקום להתנחל בו לאחר המפלה ונפילת משטר האל מוואחידון. לאחר כיבוש העיר על תושביה המוסלמים, שחררו הכובשים הנוצריים את יושביה והחזירו להם את משרתיהם ונכסיהם אולם, תוך כדי שהם מנכסים לעצמם (הכובשים) את הבתים והאדמות אשר כבשו. ב30 ביוני אותה השנה, פרדיננד השלישי, כשהוא מוקף באנשי האצילות וכל שאר פמלייתו החשובה, פתח בחגיגות כיבוש העיר שלו. לאחר המיסה אשר פתחה את החגיגיות הוא הלך לח’ליף הארמון שנבנה על ידי תושביה המוסלמים של העיר והחל באכלוס מחודש של הארמון על ידי אנשי אצולה ומקורבי המלך החדש, הנוצרי.
אתה צריך מדריך מקצועי לביקור שלך בקאל של קורדובה?
לאחר כיבוש זה יהודי העיר זכו ליחס מועדף, נושא סובלנות. למעשה, באותה עת הוחזרו ליהודים חלק מהזכויות אשר איבדו הם במהלך שלטון ה אל-מוראביטון והאל מוואחידון בעיר. המלך העניק אותן זכויות משפטיות לנוצרים, יהודים ומוסלמים ואף הוקצה ליהודים איזור הרובע היהודי הישן כשכונת מגורים וניתנה הרשאה לבניית בית כנסת נוסף, אף למרות התנגדות המועצה לכך. אותו בית כנסת נבנה לבסוף בשנת 1315 ועדיין מתנוסס בגאווה ברחוב Judíos («רחוב היהודים»), מספר 20.
אלפונסו העשירי (Alfonso X) ניסה להיטיב עם מצבם של היהודים ולשפר את גורלם וכך, העניק להם הרשאות וזכויות מסוגים שונים: שכונות היהודים הורחבו ונתחמו בחומה אשר בודדה אותם משאר האוכלוסיה כמעניקת בטחון. אולם, יש להבחין כי אף שיש בכך משום הטבה עם היהודים, עצם הצורך בהענקת משנה בטחון והגנה ליושבי הרובע מצביע על התפתחותו של אקלים אנטי יהודי אשר החל להתפתח באנדלוסיה כלפי יושביה היהודים.
שנת 1349, היתה זו עת מגיפת המוות השחור שהותירה פגעיה בעיר, אסון אשר יחזור בשנית כעבור 15 שנה. המגיפה הובילה לשיעורי תמותה גבוהים במיוחד, כשהיא מפילת חללים והמצב הנוצר בגינה, בו התקיים מחסור במזון ובכסף, אף החמיר את המצב. רוח השלום היחסי ששררה במהלך המאה ה13 לאחר הכיבוש הנוצרי פחתה משמעותית בימי המאה ה14, במיוחד בהתפתחויות המאיימות אשר התרחשו במקום. כך, המלך פדרו «האכזרי» (Pedro I el Cruel) ואחיו אנריקה השני (Enrique II) נלחמו מלחמת אזרחים בין השנים 1351 ו 1369, במאבק על תפיסת כס המלוכה. בין השנים 1366 ו1369, מתרחש בקורדובה מאבק בין שני הצדדים אשר בו ינצח אנריקה השני.
אולם, ללא ספק אחד האירועים הדרמטיים ביותר בקרודובה יתקיים בשנת 1391, כאשר תקיפה מתרחשת ברובע היהודי. סגן הבישוף של אסיחה (Écija) הוא פרנאנד מרטינז (Ferrand Martínez) הוביל בהטפותיו הזועמות את קהל מאזיניו לעקור את דלתות בית הכנסת בעיר. המתח והמהומות אשר החלו לפני שנים בסביליה התרחבו משם לערים נוספות כדוגמת קורדובה וטולדו. התוקפים טענו כי היהודים אחראיים למגיפה השחורה אשר הטילה כליה על אירופה והאשימו אותם בהרעלת המים של העיר.
היכן אני יכול למצוא מידע נוסף על הקאל של קורדובה?
לאחר הטבח של שנת 1391 מספר יהודים שהצליחו להימלט על חייהם אולצו להתנצר כשהם צופים כיצד בית הכנסת שלהם מוסב להיות בית חולים קתולי וכיצד רכוש היהודים בעיר נבזז ומוחרם מידיהם. כך, בשנת 1399, היה צורך לאכלס מחדש את הרובע היהודי, כשלא היו בנמצא יהודים שישתכנו בתוכו. האיזור נקרא מחדש בשם סאן בארטולומה (San Bartolomé) ובמרכזו הוקמה קאפלה אפסיסית הנושאת את אותו השם. רוב היהודים המומרים בעיר עברו לשכונת סאן ניקולס (San Nicolás de la Axerquía).
בשנת 1406 חזרו התקיפות והרדיפות על מתי מעט היהודים שעוד נותרו בעיר ועל חנויותיהם. עקבות הטבח הנורא הותירו רשמיהם גם על ההנהגה כאשר אנריקה השלישי (Enrique III) נוכח לדעת כי במקום לאסוף 40,000 מטבעות מקומיים (doblones) נאספו רק שליש מכך, בשל פטירתם של משלמי מיסים. אחרי פורענות זו, רבים מהיהודים שנותרו בעיר העתיקו מושבם לגרנדה.
בשנת 1473 מרד נוסף פרץ למול גרי העיר. בראשותו של אלפונסו רודריגז, נפח אשר התגורר בעיר, החל האספסוף בהצתת בתי היהודים באמתלה של נקמת עלבון. חלונות בתי תרבות נעקרו והושלכו כנגד תמונתה של הבתולה, מהדמויות החשובות ביותר בנצרות. המושל ביקש מהנפח לשנות את גישתו ולחדול ממעשיו. אולם, לשווא. האספסוף, זועם בשל יחסו של המושל כלפיו, תקף בתים ברחובות הממלכה ומיהר לשפוך דם.
המושל איכלס יהודים וגרים אחרים במקלטים. מאוחר יותר, בשנת 1482, מי שנמצאו אשמים בגיור, זכו לקנסות ולזרועה המכה של האינקוויזיציה. לכשהגיעה שנת 1478, ראש העיר של קורדובה, הוא פרנסיסקו וואלדס (Francisco Valdés), הוביל לפינויה של הקהילה היהודית מהרובע הישן. אבל, בשל תחושת הקהילה כי ההתיישבות שם היא מזכויותיה הקדומות ביותר, ביקשו היהודים מהמלך לחזור למיקום זה, כור מחצבתם, בקשה שלבסוף כובדה לאחר נסיונות ארוכים למוטט את החומה התרבותית, נעדרת הסובלנות, שניצבה ביניהם ובין הקהילה הנוצרית בעיר.
בעשור האחרון של המאה ה15, הריכוז הגובר של חיילי המלוכה הקתולית בקורדובה הוא אשר הראה אור של תקווה להתאוששות העיר. בזמן זה קיבל כריסטופר קולומבוס את האפשרות לצאת למסע לעבר הודו. עוד כי, ברגע שהמלך פרננדו והמלכה איזבל הבינו כי הם כובשים את המעוז המוסלמי האחרון, החלו הם להכתיב את גירושם של היהודים מכל רחבי השלטון הנוצרי. סובלנות קיום של שלש דתות אשר נשזרו זו בזו במשך שלש מאות שנים, הגיעה לקיצה. וכך, נפגעה לא רק התרבות העשירה והייחודית שהתפתחה במקום אלא, גם הכלכלה הענפה שנלוותה אליה. למעשה, לקורדובה ארכה ההתאוששות הכלכלית והדמוגרפית שלאחר גירוש היהודים, לא פחות מאשר שלש מאות שנים.
מהו הזמן הטוב ביותר לבקר בקאל של קורדובה?
מה עוד אני יכול לעשות בקורדובה?
מהו «ספרד קארד» ואיך אתה יכול לקבל אותו?
ההסטוריה של קורדובה
מקורותיה של קורדובה כאילו והולכים לאיבוד בזמן. מיקומה על גדות מקור מים רווי ועושר אדמותיה לגידולים חקלאיים מגדירים אותה כמיקום אידיאלי לשלל עיסוקים ועבודות, עוד משחר ימי ההיסטוריה. אולם, לא היה זה אלא עד עידן הברונזה (מהמאה ה7 ועד המאה ה11) שנוצר היישוב הראשון בקורדובה. עם הגעתם של הפיניקים והיוונים לחצי האי נעשתה העיר למרכז מסחרי הודות למיקומה האסטרטגי המאפשר סחר עם מיקומים שונים. כך, נוצרו בקורדובה אושר של אמנות ומסחר, כאופייני לערים מרכזיות.
התיישבות הרומאים בקורדובה במאה השניה לפני הספירה מהווה את אחד הרגעים הנפלאים ביותר בתולדותיה של עיר זו. היה זה באמצע המאה השניה כאשר קלאודיו מרסלו (Claudio Marcelo), יליד קורדובה, הכתיר את העיר כבירתן של הערים ההיספניות. היו אלו שנות שגשוג לרפובליקה, אשר נקטעו בחד בקרב מונדה (la batalla de Munda), אשר השליט בעיר את שלטון פומפיי.
לאחר השנים הראשונות של השלטון הקיסרי, החזיר אוגוסטוס את כבודו של המקום על ידי שיכון חייליו בעיר וקריאת המקום בשם Colonia Patricia. קורדובה התבססה תחת השלטון הרומי, כשהמונומנטליות התרבותית מעשירה את תשתיתה הציבורית והתרבותית. מאלו, נשארו בגאון עושר תנועה ועושר מסחר כשהוכחה לכך הם שני פורומים קוליאלי ומחוזי אשר שכנו בעיר ביקר ובהוד. עוד נותרו בעיר בניינים גדולים, מקושטים בפאר ורחובות עוצרי נשימה המקושטים בפסלי אמנות נשגבת.
העברת ההון לרשות זרים והתפוררות האימפריה אלו אשר הביאו לעיר קפאון תרבותי וכלכלי אשר אף עתידים להתגבר בתקופת הכיבוש הוויזיגותי. עם זאת, במאה השמינית, התרחש אירוע אשר שינה את עתידו של העולם המערבי כולו, אירוע אשר התרחש בקורדובה.
בהיותה עיר לחופו של הים התיכון, טומנת אפשרות של פריצה לעיר דרך הים, היה בכוחה להחליש את כוחם של הוויזיגותים. קורדובה, אשר נשלטת מעתה על ידי כוחו של המצביא, הופכת לדו קיום של העמים הנוצריים והמוסלמיים. הוכחה לכל היא העברת ה primitivamusalla, (מעין במה לתפילה הממוקמת בעיר) לבזיליקה של סאן ויסנט (San Vicente), אשר היתה מבשר של הקמת המסגד הגדול.
אותם שהיו מושלים בקורדובה בעבר, בימיה האיסלאמיים, התנהלו כמנהלים של האדמות שנכבשו. אולם, הטבע השיבטי של הכפרים הערביים והברברים הוביל לסכסוכים שונים בין הפלגים השונים אשר שאפו לשלטון. הגעתו של האומיי עבד אל רחמן (Abd al-Rahman) לעיר הציפה בה רוח לחימה. כשהוא נמלט מאלו אשר מנשלים אותו ממעמדו, כשהוא ממורמר, הצטרף האומיי אל הסיעות הפוליטיות ששררו ואל התומכים של מי שיהיה אמיר העתיד. כך, הוכרזה קורדובה בשנת 756 כעיר הבירה של הנסיכות העצמאית של אנדלוסיה. אותו עבד אל רחמן, בנה את ההרחבה הראשונה הגדולה של המסגד של קורדובה וחומות סביב לה. בנו של האמיר הראשון, סיים את עבודותיו של אביו שבנה במסגד הגדול.
עם עלייתו לשלטון של עבד אל רחמן השני, הההתרחבות הארכיטקטונית הגדולה השניה מתרחשת והעיר חווה תקופת תנופת בנייה משמעותית. אולם, יהיה זה עם הכרזתו של עבד אל רחמן השלישי כאשר קורדובה תשיג את מה שהיה אולי תוארה הגבוה מכל. בשנת 929 הוכרזה העיר כבירת הח’ליפות העצמאית של דמשק, כמרכז מנהלי, פוליטי ודתי בממלכה האיסלאמית המערבית. תחת שלטונו של הח’ליף הראשון, פרצה העיר חומות של מסעות ואגדות, מקור בלתי נדלה לסיפורים ומעשיות המשמשים עבור העיר ככר פורה לעוצמה ולהעצמה של תרבותה ותרבות השוכנים בה. .
אלחכם השני (Alhakam II), בנו של עבד אל רחמן השלישי, הוביל את העיר לעידן של פאר תרבותי, אולי הגדול ביותר בהסטוריה של היישוב בקורדובה. חלק מפועלו היה להשקיע ממשאביה הגדולים ביותר של קורדובה בהקמתו ובהבטחת פארו של המסגד בעיר. יורשו, היקסאם השני (Hixam II), הותיר את המשך המטלה בידיו של ויזיר אלמנזור (visir Almanzor), כשהוא אחראי על הרחבתו השלישית והאחרונה של המסגד.
אחרי היחלשותו כי רבה של הממשל, לא נותר בידי השלטון כח משמעותי ובשנת 1013 הח’ליפות מתמוטטת, חוזה בנפילתה הסופית. בחודש מרץ 1236 הצבא הנוצרי מחל בהתקרבות לקורדובה וכשלושה חודשים לאחר מכן, ביוני 1236, חייליו של פרננדו השלישי מגיעים לשערי העיר. לאחר מכן, יזם היושב בכס המלך אכלוס נוצרי של קורדובה והתמקדות בעיקר בפרברים המוסלמיים. פארננדו הקים 14 כנסיות, שבע באיזור מדינה, וילה וכנסיות שונות כפרוייקט המלך. המאה ה14 תביא שנים קשות ליושבים בקורדובה. בין השנים 1366 ו1369 תכריע את העיר מלחמת אזרחים בין תומכיו של של פדרו «האכזר» ואחיו אנריקה «הממזר».
בשנת 1349 תוכנע קורדובה למגיפת המוות השחור, מגיפה שחזרה והכתה בעיר בשנית בחלוף חמש עשרה שנים. שיעורי התמותה העצומים המלווים במחסור במזון ובכסף בעיר הביאו עליה משבר כלכלי גדול כמו גם משבר חברתי תרבותי מתמשך. מאה שנים לאחר מכן, עם ריכוזם של חיילי הממלכה הקתולית בקורדובה, חזתה העיר בהתאושות קלה. ברגעים אלו התרחשו שני אירועים משמעותיים בהיסטוריית העיר, כאשר קיבל כריסטופר קולומבוס את טיוטת מסעו לגילוי הודו וכאשר ניתנה ההוראה לגירוש היהודים מהממלכה, על ידי המלך והמלכה, פרננדו ואיזאבל. החלטה זו הטילה מכה של ממש על המשק הכלכלי-תרבותי של קורדובה, למשך מאות בשנים.
פליפה השני, בימיה המאוחרים של המאה ה16, ביקש לשחזר את חשיבותה ועוצמתה של העיר. כך, ציווה הוא על בניית גשרים ושערים. עם זאת, התאוששות זו נעצרה על ידי האדמיניסטרציה של בורבון אשר בניהולה נחוותה נסיגה כלכלית בעיר. אולם, גם זאת לא הפחית את בניית הבניינים הבארוקיים בקורדובה, את עושרם ואת האיכות והיופי אשר משרים הם בסביבתם. בתחילת המאה ה19 בקורדובה, חוותה היא מצור על ידי הכיבוש הצרפתי. כך, ננקט בה מאבק אל מול צבאותיו של נפוליאון, עד לכבישתו אותה.
עם זאת, פרוייקטים של התחדשות עירונית משמעותית נחנכו בעיר בימי השלטון הצרפתי בו כמו גם מחלוקת, האם פרוייקטים אלו ועושרם, הם אשר הביאו כעבור מספר שנים לחסרון משאבים בעיר.יהיה זה באמצע המאה ה20, כאשר תצליח קורדובה לשחזר חלק מהפאר והחשיבות אשר נחלה בעבר איבדה מאז. אז, חוותה קורדובה גידול באוכלוסייתה ובכלכלתה, הקמת אוניברסיטה ועושר של עיר אמנותית ותרבות ענפה. בניינים חדשים הוקמו בה, כשקורדובה החלה עוטה ארשת קוסמופוליטית, החיה ימי קידמה המצטרפים למורשת ענפה. העיר הוכרזה כאתר מורשת עולמית, כאשר כל אחד ואחד מאזרחיה נושא בגאווה את משימת שימור התרבות בעיר והפצת שמה אל כל עבר, מעל דפי ההיסטוריה.