הרובע העתיק בסביליה, בעל הקהילה הגדולה ביותר בספרד בימי הביניים
למרות שנפגע בצורה הקשה ביותר באירועי 1391, הרובע היהודי בסביליה זכור כבעל הקהילה היהודית הדינמית והמבוססת ביותר בספרד עד לגירוש
הרובע היהודי בסביליה כלל את המחוזות הנוכחיים של סנטה קרוז, סנטה מריה לה בלנקה וסאן בארטולומה והופרד משאר חלקי העיר על ידי חומה אשר ירדה מתחילת רחוב קונדה איברה, השתרכה דרך ככר מרסדריאס ונמשכה לה עד לחומת העיר. היסטוריונים מסכימים כי כבר מהעת העתיקה קיימו יהודי המקום קשר מסחר עם האיברים. כך, החלו ספינות היהודים פוקדות את תרשיש המפורסמת, הוא האיזור הספרדי המפואר שחייב את שמו לטארטסיו או גוואדהקיוויר.
כנראה והרובע היהודי של סביליה הנו מהעתיקים ביותר, אם לא העתיק ביותר, בספרד. היספליס (סביליה) היתה למעשה המיקום המרכזי בחצי האי האיברי כאשר בתקופה מאוחרת יותר, סקיפיו הכריז עליה כעל בירתו. העיר הגדולה אשר האצילה מאורה על ספרד כולה משכה אליה יהודים רבים. אנו מניחים כי במהלך התקופה הוויזיגותית היתה לספרד השפעה ניכרת שכן העושר הגדול וריכוז האוכלוסיה כנראה והביאו לשגשוג מקומי ענף. סביליה היתה העיר המאוכלסת בספרד, הבירה האינטלקטואלית של הממלכה, מרכז הקתוליות, ההשראה של מועצות טולדו והבירה הפוליטית מימי תאוודוסיוס ועד אטנאגילדן. לכן, שימשה העיר כמרכז תרבותי וכמוקד התכנסות.
במהלך כיבוש ספרד על ידי הערבים, היהודים אשר סייעו לערבים במהלך זה, כובדו על ידם וזכו להיתר התיישבות בכל הערים הכבושות. אותם יהודים זכו להשפעה רחבה בחברה החדשה שנוצרה. זאת, בין אם בשל תרומתם לחזון הערבי במקום ובין בשל עושרם ותרומתם לכלכלה המקומית. הרובע היהודי בסביליה היה אחד מהגדולים בספרד.
סביליה בלטה ביחסי הסחר שלה עם ערים ומדינות שונות בין אם בשל הנהר לחופיו היא שוכנת אשר איפשר העברת מטענים וסוחרים ובין אם בשל בתי הספר לרפואה שם למדו ראשוני הרופאים שידעה ספרד. בין רופאים אלו נמצא את אבן רושד (אברואס) הגדול, אשר בלט בעיקר בשל התנועה הפילוסופית הגדולה אליה השתייך, אשר נפרדה מהאורתודוקסיה של הקוראן ומשכה הוגים מפורסמים כטופאיל שהיה אחד מהפילוסופים הראשונים בספרד והגותה.
גירוש היהודים מסביליה
מבין המיעוטים השונים אשר השתכנו בסביליה בימי הביניים המאוחרים ובטרם הכיבוש הנוצרי בשנת 1248, היהודים היו למיעוט החשוב ביותר. ההשערות ההיסטוריוניות גורסות כי הרובע היהודי התרוקן באמצע המאה ה12 לאחר פלישת האל-מוואחידון אשר גירש את הנוצרים והיהודים מהטריטוריה אשר כבש. מהידוע לנו, רוב היהודים אשר עזבו את סביליה עם כיבוש זה המשיכו במסעם לעבר טולדו, כאשר הם בורחים כפליטים מאנדלוסיה לקסטיליה, נרדפים על ידי האל-מוואחידון. אולם, אין זה אומר כי תחת כיבושו של זה לא היו כלל יהודים בסביליה. כך, ידוע לנו כי אלפונסו הראשון נמצא ביחסים קרובים עם רבי יוסף שבסי. עוד ידוע לנו על חנויות מספר שהיו ברשות יהודים, בעיקר חנויות חלפנים.
המסגרת המשפטית של החיים הקולקטיביים של יהודי המקום היתה דומה לזו של המוסלמים. המלכים הגנו על פרקטיקת הדת של היהודים ואפשרו להם למנות שופטים פנים קהילתיים לתיקים אזרחיים המתייחסים לעניינים פנימיים של הקהילה. על זכות זו גבו מהקהילה היהודית מיסים מיוחדים אולם, זו אפשרה להם לחיות חיים עצמאיים ושלווים, לפחות עד סוף המאה ה14. זכות זו עמדה ליהודים בסביליה בעיקר משום שהיוו את הקהילה יהודית השניה בגודלה בממלכה, שנייה לטולדו בלבד.
בימי השפע של הקהילה במאה ה14 עמדה היא על 400 משפחות, כ2000 אנשים. סיבה נוספת לזכות זו שעמדה לקהילה היא קבוצת יהודים עשירים אשר נמנו על חבריה, ביניהם גזברים מלכותיים ועירוניים. בקבוצה זו נוכל למנות את זולמה פינטדורה ובנו זאג דה-לה מלחה, גזברים גדולים שעמדו לרשותו של אפונסו ה1, יוסף פיצון אשר עמד לרשותו של אנריקה ה2 בהמשך אותה מאה. עוד נימנו עליהם יוסף לוי נכדו של מי שהיה גזברו המפורסם של פדרו ה1. מקצועות אחרים אשר היו נפוצים בין חברי הקהילה היו רופאים, חייטים, אורגים, צורפים, סוחרים ובעלי מלאכות שונות.
מרגעיו הראשונים של הכיבוש הנוצרי במקום, היהודים שנכבשו בשכונות סביליה התמקמו ממש מחוץ לחומות, מצפון לארמון. אנו יודעים כי בשנת 1252 אלפונסו ה1 הקצה ליהודי העיר 3 מהמסגדים אשר היו ממוקמים בשטחי מה שנהיה לימים הרובע היהודי. אותם מסגדים נהפכו לבתי כנסת אולם לימים, נהפכו לכנסיות הקיימות עד ימיניו והן סנטה קרוז, סאן ברטולומה וסנטה מריה לה בלנקה. הרובע בו השתקעו היהודים בסביליה והקימו בו את שכונתם השתרע על שטח נרחב של העיר כאשר החומה המשתרעת סביבו החלה מבית הספר על שם סאן מיגל ועד לקרבת הקתדרלה, חוצה את המקום אשר לימים יהיה שייך לקורל דה לוס אולמוס, ממשיכה עד לחומה המקיפה את העיר ולמרגלות מגדל דל אורו.
לאחר הכיבוש המחודש של העיר, הצטמצם הרובע היהודי עד לחלק אותו מתארים הסיפורים של המאות ה16 וה17. החומה המקיפה את הרובע היהודי היתה בחלקו החיצוני של העיר אולם, בין תפזורת המבנים שיוחסו לארמון. הרובע היהודי נותר עד ימינו כפי שהיה אז, מוקף חומה אשר החלה משער הארמון, סמוך לרחוב דה לה וידה ומשתרכת עד לרוב סולדד בואכה האיזור שבו ממוקמת כיום כנסיית סאן ניקולס הנמצאת לאורך רחוב טוקרוס ורחוב ווידריו. החומה כמעט ונכנסת אל רחוב טינטס דרך סימטת ארמנטה ומתאחדת לבסוף עם החומה החיצונית של שער דה קרמונה.
אתה מכיר את המקומות הטובים ביותר לאכול בקאל של סביליה?
הרובע היהודי התממשק עם העיר דרך שלושה שערים: השער הנוכחי של קרנה, אשר כונה בפי הערבים באב אל חואר (או, שער הפנינים), השער שיצא לרחוב מסון דל מורו והיה עשוי ברזל והשער השלישי, של סאן ניקולאס, אשר היה ממול רחוב רודריגו אלפונסו. לבסוף, עמד לו שער קטן שהיה קרוי בפי כל «התוף» שכן בלילות היה נסגר לקול הלמות התופים של שומריו. שער זה פונה לרחוב רודריגו קארו. שלושת השערים נסגרו מדי ערב ונפתחו רק בבוקר שלמחרת.
אלפונסו ה1 העניק ליהודי סביליה שלושה בתי כנסת והם, בנו נוספים בתחום הרובע. ככר פלסה דה אסויקה או אסואסה תפסה מקום מיוחד בטופוגרפיה של היהודים. כממוקמת בסוף רחוב ארצ’רוס, שימשה היא בגאווה כר לבית הכנסת של סנטה מריה לה בלנקה הממוקמת מאחורי שער דה לה קרנה.
ברובע היהודי של סביליה נכחו מספר דמויות יהודיות בעלות ממון רב והשפעה ניכרת. דמויות אלו היו בעלות פעילות נרחבת בסביבה העירונית של סביליה וזו, התעלתה והשפיעה בכל ממלכת קסטיליה. חלק מדמויות אלו היו מדענים גדולים, בעיקר מתחום הרפואה, חלקן אחזו בתפקידים ציבוריים אשר הוענקו להן על ידי המלכים. בין דמויות אלו נמנה את שמואל לוי – איש הסוד של המלך דון פדקו, שמואל אברבאנל – גזברו ואיש סודו המפורסם של המלך פדרו ה1, המכובד דואן דה-סבילייה, איבן גאוסון – תלמודויסט מפורסם, יוסף איבן רבי אלעזר – אסטרונום, רבי סלמון – רופא, – אסטרונות ופרשן במאה ה14, משה זרזל – מומחה ברפואה דחופה בביתו של פדרו ה1 ויוסף פישון, שהיה לחשבונאי המלך.
ליהודי סביליה היו מוסדות עצמאיים, בדומה לקהילות יהודיות אחרות בממלכה. למעשה, שיטת הארגון הקהילתי היהודית היתה דומה מאד לזו של הקהילות הנוצריות. באופן זה, הקהילה הונהגה על ידי מועצה אשר נקראה «מועצת הזקנים» כאשר זו ביקשה נמרצות לשמור על ערכי הקהילה, סיפוק צרכיה הרוחניים של הקהילה וקיום פולחנה בבתי הכנסת.
אתה יודע איפה תוכל לישון ולחיות את ההיסטוריה של הקאל של סביליה?
במהלך המאות ה13 וה14, היהודים כמו ועזרו להחיות את הכלכלה בסביליה. רבים מהם עבדו בשירות בית המלוכה, בעיקר כגזברים, והיו אמורים לסייע למלך פרננדו ה2 לשמר את זכויותיה הממלכתיות של סביליה. בתקופת שלטונו הפכה סביליה למרכז הסחר הבינלאומי הגדול באיזור כאשר היהודים היו שותפים בלתי נמנעים לפריחתה של זו. את זאת אנו יודעים כהסקה מתוך שותפותם של אלו בתהליכי סחר ימי אולם, עקב היעדר מסמכים לא ניתן לקבוע זאת באופן חד משמעי.
השפעת היהודים במערכת המשפט גדלה כאשר אלפונסו ה2 החל לעודד זאת באופן פעיל. המלך מינה את היהודי יוסף אסיחה כיועצו ואף בנה בית כנסת בסביליה בשנת 1343.
גם תחת היבטים ארגוניים-קהילתיים, קיימות היו תקנות אשר שימשו כמחיצה והבדל בין היהודים והנוצרים כדוגמת המיסים המיוחדים שהוטלו על יהודי המקום. אותם מיסים כללו תשלומים לכנסיה ותשלומים נוספים למלך.
מבט פנורמי על סביליה
יהדות סביליה הגיעה לתור הזהב שלה בתקופת שלטונו של פדרו ה1, מלך קסטיליה מה26 במרץ שנת 1350 ועד למותו. פדרו ה1 נחשב כל ימי מלכותו לפטרון הגדול של סביליה היהודית. מוקף בפמליה שבגדה בו ללא הרף, פדרו ה1 נתן אמונו רק בגזברו, סמואל הלוי. אולם לימים, דון סמואל כבש עמדת כח בכירה שכזו, אשר עוררה את קנאתם של יושבי בית המשפט אשר האשימוהו בגניבת ההכנסה שלהם, בעוד פדרו ה1 צופה. לאחר מכן, הם החרימו ממנו את נכסיו בטולדו ובסביליה ואת רכושו. תמיכה זו של פדרו ה1 בסנקציות כנגד סמואל הלוי ניתנת להסבר לא רק בשל ההאשמות בהן הואשם דון הלוי אלא, גם על ידי רצון של פדרו ה1 עצמו לשינוי חזותו המדינית בפני אנשיו ונתיני אשר ייחסו לו הטבות יתר כלפי היהודים.
מהעוינות כלפי הקהילה היהודית אשר היתה קיימת באותה תקופה אולם, במסווה, פרצה בגלוי רק בשנת 1354. באותה שנה היהודים בסביליה הואשמו בחילול הקודש בעקבות מגיפת המוות השחור של שנת 1348. עוינות גלויה זו שברה את רוחם של היהודים והם סבלו מהשלכותיה הרבות שנים מספר.
האווירה האנטי יהודית רק התעצמה לאחר הצטרפותה של שושלת טראסטמרה. בתקופה זו הציב לעצמו הממשל מטרה לנטול מהיהודים את כוחם הכלכלי שהיה מנת חלקם בעבר, במיוחד בתקופת פדרו ה1.
אנריקה ה2 קיבל מהקסטיליאנים בבורגוסה של 1367 מחאות מספר כנגד יהודי המקום. אלו עסקו בבקשה לדחיית המועד האחרון לתשלום כנגד היהודים המלווים בריבית ואף הפחתת התשלומים האלו, מצד החייבים הנוצריים. עוד הושמעו תלונות ומחאות כנגד התיישבות היהודים אשר ביקשו מהיהודים שלא להתיישב בקהילות המסוגרות האופייניות להם. כך, תשלומי חוב המלך ליהודים הופחתו בשליש ונעשתה פריסת התשלום כנגד המלווים היהודיים, על משך שנתיים.
באופן דומה, אזרחים סיביליאנים הביעו עתירותיהם לפני המלך במהלך שנת 1371. המלך העניק לאלו הרשאות שמטרתן למנוע מהם לחוש השפלה אליה טענו. כך, נחקקו חוקי בנחיה האוסרים בניית מבנים ברובע היהודי שגובהם יעלה על מבנים נוצריים סביבם.
באווירה מתוחה שכזו, יהודים רבים אשר אחזו בעמדות גבוהות התנצרו עוד לפני הטבח של שנת 1391. באביב של אותה השנה, סגן הבישוף של אסיחה פראן מרטינז החל בסיבוב הטפות בסביליה, בכדי להטיף כנגד היהודים. ב6 לחודש מרץ פרצה לבסוף למעל פני השטח השנאה אשר נזרעה על ידי סגן הבישוף של אסיחה. היתה התקוממות עממית, שבה האנשים הגיעו בהמוניהם לרובע היהודי, בזזו חנויות, התפרעו ורדפו את היהודים ברחובות הצרים של הרובע.
אתה צריך מדריך מקצועי לביקור שלך בקאל של סביליה?
לאחר זמן מה ולא כאשר ליבותיהם נטולים חשד, חזרו מספר משפחות יהודיות לסביליה, בנו מחדש את החנויות אשר היו ברשותן בעבר ושיקמו את בתיהם שנהרסו במאורעות. אולם הרובע היהודי מעולם לא חזר עוד להיות כשכונה היהודית אשר היה באותם הימים: בתי המגורים של עשירי הקהילה ובתי הכנסת, הפכו לכנסיות, למנזרים ולמבנים של מי מאצילי הקהילה הנוצרית בעיר. הקהילה היהודית הזעירה שנותרה בעיר נסוגה ממעמדה, כאשר היא שפופה ומתגוררת ברחובותיו הפנימיים בלבד של מה שהיה רובע גדולתה. המניע לתחימת ישיבתה היה רצון של המלך להגן על היהודים ולבצר אותם מפני התקפות נוספות, אשר היה חשש סביר כי תופענה
ארוחת ערב במרחצאות הערבים בסביליה
מאותם שלושת בתי הכנסת אשר היו ברשות הקהילה בטרם הגיעו ימי הרעה, הופקעו שניים ונהפכו האחד, לכנסיית סנטה מריה דה לס נייבס או, כפי שנקראה בפי כל כנסיית לה בלנקה והשני לכנסיית סנטה קרוז, אשר עומדת במרכז ככר סנטה קרוז המוכרת לנו כיום.
כביכול ובכדי לכפר ולשלם קנס על השמדת הרובע היהודי אשר התחוללה בקירבם, במשך יותר מעשר שנים שילמה העיר סביליה כמויות גדולות של זהב. תיעוד לכך נוכל למצוא בחשבונות ספר הנדל»ן המקומי. הרובע היהודי אשר מנה בעברו יותר מ5000 תושבים יהודיים, צומצם לכדי עשרות בודדות של יהודים הפוסעים בין שביליו. כך, נתקלה הקהילה בקושי לשקם את בית הכנסת שהיה מרכזה וכיום, הוא הנו כנסיית קהילתית של סנט ברתולומיאו.
באמצע המאה ה15, יהודי העיר היו מפוזרים בכל שכונותיה כאשר אין להם מקום התיישבות מרכזי המהווה את לב לבה של הקהילה. בית המשפט של סנטו אופיסיו הוקם בכנסיית מגדלנה דה סביליה ומטרתו היתה לשפוט ולהעניש את הכופרים. כאשר בשנת 1481 ניתנו בעיר מספר הרשעות ליהודים באשמת כפירה, הסתמן לו הסוף של הרובע היהודי. העובדה הפשוטה של היות תושב יהודי, עטתה פחד וחשש לבאות.
היכן אני יכול למצוא מידע נוסף על הקאל של סביליה?
ירידת קרנו של הרובע היהודי היתה בשיעור כזה שבסוף המאה ה15 כמעט ולא נותרו יהודים בסביליה. בצו הגירוש שהונפק על ידי המלכים הקתולים בשנת 1492 ניתן לראות כי יהודי הממלכה גורשו מכל קצוותיה, מלבד מאשר מסביליה אשר ממנה לא גורשו יהודים. שכן, לא נותרו בה יהודים באותה העת.
אולם, אף רובם של אותם יהודים אשר המירו דתם לנצרות לא ראו בכך מזור. מתיעוד מאותה התקופה אנו מגלים כי למרות מאמצם הכן של המומרים להשתלב בחיק הנצרות למען ייטבו חייהם, הם המשיכו לקיים אורח חיים דתי ואמונה יהודית בסתר ביתם. במיקרים רבים החליטו אלו לגלות מרצון לפורטוגל או לגרנדה.
מספרם של המומרים הסיביליאניים במאה ה15 נשתמר ואף גדל. אולם, כוחם החברתי והכלכלי התגמד. חלקם היו נצר לשושלות של עוזרים נכבדים לאבירי הממשל או, אחזו בתפקידי כח בעירייה. מומרים אחרים המשיכו במקצועות יהודיים מסורתיים של הלוואת כסף, השכרת נכסים ומקצועות חופשיים אחרים. כך, רבים מהמומרים המירו את דתם בלב ובנפש אולם לא מעטים מהם, שימרו את זהותם היהודית בסתר.
מספרם הרב של היהודים המומרים בסביליה החל ומאיים על הנוצרים המקוריים ביישוב. אלו, טענו על דחיקה חברתית ואף ביצעו מספר נסיונות פריצה לבתיהם של מומרים בתקופות מתח חברתי משמעותי כפי שנחווה ב1,465 ו1,473-1,474. מומרים רבים גילו כי למרות נסיונותם להשתלב, הם עדיין בחזקת יהודים בעיני סביבתם והם נאלצו לסבול מחוקיו המפלים של בית הדין המקומי.
גסטרונומיה בסגנון ספרדי-יהודי ברובע היהודי בסביליה
מהו הזמן הטוב ביותר לבקר בקאל של סביליה?
מה עוד אני יכול לעשות בסביליה?
מהו «ספרד קארד» ואיך אתה יכול לקבל אותו?
ההסטוריה של סביליה
תרבויות שונות ורבות היו נוכחות בסביליה לאורך שנות ההיסטוריה שלה. מורשתן של אלו עיצבה במשך שנים את מה שאנו קוראים כיום כמורשתה התרבותית. זו, היא מורשת אשר מקורה בפסיפס תרבותי שנבנה במשך מאות בשנים ומשתקף אדריכלית ואמנותית ברחובותיה ובמוזיאונים המשמרים את יופיה.
אם ברצוננו להעמיק ידע בהיסטוריה של סביליה עלינו לסור למוזיאון הארכיאולוגי הממוקם בביתן לשעבר של «איברו אמריקנה» אשר נבנה בשנת 1929 ורק לשמו יש לתור את הסביבה. במוזיאון זה נמצא שרידי עמים מצדו השני של הים התיכון, על ייצוגם ואת «האוצר של קרמבולו» אשר מראה את ההשפעה המזרחית אשר משתלבת עם תרבותם של הסיביליאנים ה»פרימיטיביים».
בסמוך לסביליה (אלקלה דל ריו) התקיימה הסצנה של הקרב הסופי בין הרומאים ובין צבא קרתגו (בשנת 206 לפני הספירה) ושם נוסדה גם המושבה הרומית הראשונה, -איטליקה אשר נקראה כל על שם מייסדיה. יוליוס קיסר (45 לפנה»ס) הפך את תושבי סביליה לאזרחים רומיים בעלי זכויות מלאות, וקרא לעיר ג’וליה רומולה היספליס: «למרות שבסיביליה היו מקדשים גדולים ומפוארים, קרקסים … ואמפיתיאטראות… הכל נעלם» נאמר במאה ה17 על ידי רודריגו קארו. ממצאים אלו הנם בוודאי סיבה נוספת לבקר במוזיאון הארכיאולוגי בו התקופה הרומית מיוצגת להפליא עם ממצאים מאותה איטליקה קדומה.
הדמויות המופיעות במגן העיר הן סן ליאנדרו וסן איזידורו המלווים את המלך הכובש, מעוררים את העידן הוויזיגותי בצל פארה של סיביליה האיסלאמית אשר עתיד לפרוח שנים מספר לאחר מכן, בשנת 712.
היה זה בתקופת האל-מוואחידון (באמצע המאה ה12) כאשר סביליה האיסלאמית הגיעה לשיאה. אזי נבנה למסגד צריח אשר היווה את סימלה של העיר ומייצג את תקופת הרנסנס בעיר. בראש הצריח נבנתה שבשבת נסתובבת הנקראת ג’ירלדה.
לאחר כי כבש המלך סנטו פרננדו ה3 את העיר בשנת 1248, הסבה העיר את המסגדים שבה לכדי מקומות פולחן נוצרי וכך היה גם גורלו של המסגד הגדול. אולם, כמאה שנים לאחר מכן, במצבה הרעוע של המועצה הכנסייתית הוחלט כי על מנת לחזק את המועצה והשפעתה של הכנסיה יש להרוס את המסגד ולבנות על אדמתו את הקתדרלה – הסמל הבלתי מעורער של סביליה הנוצרית. בתקופת ימי הביניים (המאה ה14) בנה גם המלך דון פדרו את מצודת סביליה, הממוקמת בתוך מתחם המבנה האיסלאמי הישן.
היה זה במאה ה16, כאשר לאחר גילוי אמריקה הפכה סביליה לכבעלת מונופול עם סחר עם היבשת החדשה. בארמונות סביליה החלה מתבססת רשת מסחר ענפה וסוחרי העיר בנו את בית השוק אשר הפך מאות בשנים לאחר מכן לארכיון דה אינדיאס. בתנופת מסחר זו נבנו בתים רבים, ארמונות ובניין אזרחי חשוב ביותר – בית החולים (סינקו יאגאס) אשר כיום משמש כפרלמנט אנדלוסיה.
המאה ה17 הצמיחה אנשי אמנות ברמה בינלאומית בסביליה. זאת, על אף שמבחינה כלכלית היתה זו תקופת האטה במסחר האמריקאי לקאדיז.
תושבי ואומני סביליה בנו מבנים חשובים: כנסיות קארידד, אל סלבדור וסאן לואיס דה לוס פרנסס החשובה. בכל אלו מוצגת הדמות הגדולה ביותר של בארוקו בסביליה המאה ה18 היא דמותו של לאונרדו דה פיגוארה. כמו כן, גם הפלסה דה טורוס של הארמון המלכותי התחיל להיבנות גם הוא למרות שלא הושלם עד המאה לאחר מכן.
מבנה נוסף מרשים ומיוחד הוא מבנה תעשייתי חדש לזמנו, של עיבוד טבק. זהו בניין תעשייתי יוצא דופן המייצג את מסעותיו של קרמן לה סיגררה שהיה מפורסם ברמה בין לאומית בתורו אחר טבק איכותי.
האמנות הציבורית-אורבאנית אשר החלה פושה בעיר במאה ה19 והנשקפת מכל עבר בסביליה היא ההופכת אותה ליעד עבור אותם המחפשים יעדי טיול חדשים. כך, חלק מאלו שהפכו את סביליה לכה מעניינת אלו אמנים שעבודתם ומורשתם עודם נשקפים מקירותיה של זו. אמנים רבים בחרו לבטא את עצמם ואומנותם על קירות פומביים, כמדיום בלתי אמצעי החושף את כל עובר ושב ליצירתם ופועלם.
היריד האיברי-אמריקני שהתקיים בסביליה בשת 1929 הבא תקווה לשינוי שיחול בעיר. כך, נחגגו בה תרבות ספרד, תרבות אמריקה ואף יוצגו תרבויות הילידים שהתקיימו בדרום אמריקה בטרם הגעתו של קולומבוס.
המאה הה20 תסתיים גם בתערוכה אחרת, היא אקספו 92, שציינה 500 שנה לגילוי אמריקה. היתה זו תערוכה מנקודת מבט אורבאנית ונכרכה בהריסתן של שתי תחנות רכבת ישנות. הקמת התערוכה גרמה לכשלים תפקודיים רבים בעיר , עמם הגיעו גם הבנייה של סנטה ג’וסטה (Santa Justa), בניית רכבת מהירה, כבישים מהירים ועוד.
במאה ה21 נבנו בסביליה אטרקציות חדשות כמו מטרופול פאסארול (Metropol Parasol), מבנה עץ בעל ליבת בטון הממוקם בככר המרכזית בעיר. מימדיו הם 70×150 מטרים וגובהו 26 מטרים. מעצב האטרקציה היה האדריכל הברלינאי (Jürgen Mayer). בין המתקנים יש שוק מזון, יריד קניות מקומיות, דוכני אוכל, מקומות בילוי וביתן מוזיאוני, בו מוצגים שרידים ארכיאולוגים שנמצאו במהלך בניית המקום וכעת מוצגים בו להנאת המבקרים.